אני זוכר את טקסי יום השואה כילד בבית הספר היסודי. אני עומד שם, ילד קטן שעל כתפיו מניחים בעדינות את כובד הסיפור ההיסטורי הנוראי ביותר שעם כלשהו חווה אי פעם. והם אומרים לי שאני חלק ממנו. ילד לא מסוגל להבין את עומקה האמיתי של המילה ״שואה״. השואה היתה בצבעי החיים, בצבעים אמיתיים, לשואה היו צלילים,  קולות וריחות, אבל עם הסרטים האילמים שהראו לנו בשחור לבן דהוי וקרוע היה קשה להזדהות. שם האש לבנה, הדשא אפור וכולם דומים. כילד בן 7, משהו שקרה לפני שישים שנה נשמע כמו סיפור תנ״כי.

 

משנה לשנה אני מבין יותר ויותר, שומע עוד סיפורים, וגן השואה כבר זורם בדמי. סיור ביד ושם, אנדרטאות בטון וברזל, סיפורי חברים שנסעו לפולין בתיכון, בצבא אני מצדיע ונשבע אמונים. עכשיו אני לוקח חלק פעיל ומשמעותי ביותר בהגנה על העם שלי שזה לא יקרה לנו שוב.

 

כל שנה אני שומע עוד ועוד סיפורי ניצולים, וסיפורים על אלו שנשארו שם. מכיר אנשים שהיו שם וכל הזמן הזה גופי מייצר נוגדנים לגן המר הזה, הבלתי ניתן לתפיסה, שכל מה שאני שומע קרה לא כל כך מזמן, במרחק שני דורות לאנשים כמוני, כמו ההורים שלי, כמו הסבא והסבתא שלי.

 

משנה לשנה סף הרגישות יורד עוד ועוד כל סיפור חודר עמוק יותר ויותר לעמקי נפשי. באמצע שנות השלושים לחיי נולדת לי ביתי, אווה. אני מביט בה ונשבע שלא אתן לכלום לפגוע בה, או לקחת אותה ממני. עכשיו אני כבר לא צריך להבין. אני מרגיש את זה. כאב, סיפורי השואה, בעיקר על ילדים שנתלשו מזרועות הוריהם ברגע אחד ונשלחו למוות... סיפורים על ילדים שנותרו ללא הורים, רעבים, יחפים, בקור, מפחדים... מפרקים אותי.

 

ביום שבו אשתי דאז ואני נפרדנו, אני חווה בפעם הראשונה סוג של אובדן. איך הילדה שלי נלקחת ממני. זכויותיי עליה מצטמצמות. הבכי של הילדה שלי שרוצה את החיבוק שלי מעבר לקו הטלפון, כשהיא במרחק כמה רחובות ובכל זאת איני יכול להושיט את ידי ולחבק אותה... למרות שהכאב שלנו עצום, אני יודע שהוא כאין וכאפס לעומת הכאב שלהם. הכאב שהם חוו. 

 

השואה קרתה לילדים של... להורים של... לאחים של... אלו שניספו, אלו שניצלו. ילדות כמו בתי, בנות ארבע. שילדותן נגזלה מהן באופן אכזרי שלא המציא השטן (או שכן). אבות כמוני שבמהירות כדורי תתי מקלע איבדו לנצח את משפחתם, בלי שיכלו אפילו להיפרד, לחבק בפעם האחרונה.

 

ביום הזה אני כולם...הילד של... האבא של... האח של... וגם אני ניצלתי