היום, בחלוף כשנה ממי שהיתה פרידתי מאישתי, עלתה בי ההבנה כי כל מכתבי האהבה שכתבתי לה אי פעם נכתבו לאחת שהיא לא היתה בשבילי, או אולי למי שהיא היתה פעם.

גם אחרי שהערפל היה כל כך סמיך שהסתיר אותנו אחד מעיני השניה, עדיין המשכתי לכתוב לה את הדברים שהיא בעצם פעם היתה בשבילי, הדברים שרציתי שהיא תחזור להיות וחשבתי שהיא יכולה.

אבל זו היתה אשליה או סתם הדחקה של האמת המרה. היא כבר לא היתה שם.

גם כשקראה אותם לא הבינה אותם ולא ראתה בין השורות שאני מחפש אותה באופן נואש, כמו מתחנן שתבחין בי ותשמע את קריאתי אליה, שתגלה את עצמה שוב, שתפזר את הערפל.

המכתבים האלו נכתבו למישהי שלא היתה, למישהי אחרת, מישהי שרציתי להיות איתה ולחלוק איתה את חיי עד הסוף הטוב.

ואם יום אחד אותה אחת תופיע פתאום ותיכנס אל תוך חיי,

תרווה את צמאוני,

תשביע את רעבוני לאותה אהבת נפש,

ותתחבר למילים האבודות,

אז אדע,

היה כדאי לחכות...

 

{נכתב במקור ב- 21 אוגוסט 2011}