גם למראה נושן יש רגע של הולדת
אתמול בשעות הערב בבית, רק אני ואטרף, הכלב שלי, בן ה-12.
נזכרתי שכשהוא היה כלבלב צעיר אשתי דאז ואני האמנו שהוא לא יזדקן אף פעם. היינו נוהגים להתווכח בצחוק מי יקח אותו אם אי פעם ניפרד. הפרווה שלו היתה רכה ונעימה שבא לך לחבק ולהתכרבל איתו, היה לו ריח טוב, שבא לך להסניף ולנשק אותו. הוא היה חד, זריז ונהג לשעשע אותנו, תמיד שמח לקראתנו...
עכשיו הפרווה שלו כבר יבשה וחסרת ברק. התגובות שלו איטיות יותר, פחות נכון לשחק ולהשתעשע. נדמה לי שהראייה שלו כבר לא חדה במיוחד וגם השמיעה שלו לא משהו. הוא מבלה את רוב השעות במיטה שלו, וגם הריח שלו לא כל כך נעים. לפני כשנה, אחרי שנפרדנו, אטרף נשאר איתה כי אני נאלצתי לעזוב את הדירה ולמצוא לעצמי איזה סידור. לאחר כחודשיים, היא ביקשה ממני לקחת אותו. השאירה לי ליד הדלת את המיטה שלו ואת שק האוכל שלו, ומאז הוא איתי.
לפעמים נראה שכמו כל דבר וכל אחד, גם הבטחות ואהבה מזדקנות...
אבל הוא עדיין מסתכל עליי באותו מבט שהיה לו מאז שהיה גור. המבט הזה, שהוא חצי מהורהר חצי מאוהב. וכשאני מגיע הביתה הוא עדיין מקפץ ושמח.
זה הזכיר לי את יורם, המורה לתנ"ך שלי מהתיכון. אחד המורים שאני זוכר את דמותו. מורה מהסוג הזה שמכנים "מורה לחיים"... פעם באחד השיעורים בהקשר לאיזה סיפור תנ"כי כלשהו שאיני זוכר... הוא ציטט שורה משירו של אלתרמן - ירח_ "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". כשאנחנו רואים מישהו מבוגר מאוד, אסור לשכוח שפעם הוא היה תינוק. משהו ישן ושבור, פעם היה חדש ומבריק. אם נשכח, נשכח גם את ההורים שלנו, ויום אחד, ישכחו גם אותנו כשגם אנחנו נזדקן, נתקמט ונאבד מהקסם שעוד קיים בנו היום.
זה נראה לנו טבעי מאוד שההורים שלנו דאגו לנו כשהיינו קטנים, ודואגים לנו גם היום. אנו רגילים לזה ונוח לנו לקבל. אז אולי כשאנחנו שומעים את המשפט ״אל תשליכני לעת זיקנה״, אנחנו צריכים לחשוב דווקא על עצמנו, ומנקודת המוצא הטבעית הזו, האנוכית, שאנחנו רגילים להיות בה, משם למצוא את החוכמה והכוח לעשות את הדבר הנכון, כדי שיום אחד, ילדינו יעשו את הדבר הנכון גם בשבילנו.
אטרף איתי, וישאר איתי עד שיגיע זמנו לעזוב.
{נכתב במקור ב- 17 ינואר 2012}
